בימינו קיימת רווחה כלכלית וחופש דת מוחלט. כל ילד שהוא לקראת בר מצווה זוכה שיהיה לו זוג תפילין משלו ברמות הידור שונות. מציאות זו, שכל אחד מניח תפילין שלו ויכול לקיים את המצווה בהידור, לא הייתה דבר פשוט וברור מאליו רק לפני כמה עשרות שנים. בשנות ה 30 וה 40 של המאה הקודמת, זוג תפילין היה דבר יקר ונדיר מאד ליהודי אירופה שחיו תחת השלטון הנאצי. בנוסף לעינויים פיזיים, הקפידו הנאצים לדכא את רוחם ונפשם של היהודים ואסרו עליהם לקיים מצוות ולהכניס תשמישי קדושה לגטו. כך שאם בגטו מסוים הצליחו להבריח במבצע הכרוך בסכנת נפשות, זוג תפילין אחד- כולם התלהבו והתייחסו לדבר כאל “מוצר” נדיר והיו מוכנים לשלם את המעט שיש להם, שהיה הכל עבורם, רק כדי לזכות בדקות בודדות של הנחת התפילין. העדות הבאה מתארת עד כמה התרגשו היהודים כאשר הצליחו להבריח זוג תפילין אחד לגטו:

אושוויץ – “בירקנאו
אחת הפגישות בא ר’ חיים טוטר בהודעה “מרעישה”, שהגיעו תפילין וסידור לתוך המחנה. בפנים קורנות משמחה סיפר חיים, שבמו עיניו ראה את התפילין בידי נער ליטאי שהגיע אמש למחנה. קשה היה להאמין שאמנם דבר כזה היה אפשרי. מי כמונו ידע כמה בדיקות עובר האסיר עד שמכניסים אותו למחנה… ואוי לו למי שמחביא מה שהוא בתוך כפות ידיו. אולם ר’ חיים קפץ ונשבע שנכונים דבריו, ולא נשאר לנו צל של ספק שאמנם יש תפילין בינינו.
הראשון התלהב הרבי מנובומינסק, רבי יוסל’ה הי”ד, והכריז שעוד מחר עליו להניח את התפילין… למחרת, בצלצול, התאספנו ליד בלוק 8, שם חיכה הרבי לנער שעמד בפינה עם תפיליו על הראש והתפלל ברגש. היה זה הנער “לייבל’ה בן ר’ פייוול מקובנה…
(אביעזר בורשטיין, קובץ “זכור” ז, ירושלים, תשמ”ו, עמ’ 33-32)

העדות הבאה מתארת בצורה מרגשת במיוחד את “החוויה” שחווה נער צעיר לקראת שבת הבר מצווה שלו בזמן שחלק גדול מבני משפחתו עושים את דרכם למחנות הריכוז, בדרך למחנות העבודה ומחנות המוות.

וילדשטיין יצחק – ברלין
…הייתי בר מצווה ב- 1940, ביולי 1940 הייתי בן שלש עשרה. בר המצווה שלי היה באותו בית הכנסת, “היידר-רוטר-שטרסה”, שבו שרתי גם במקהלה. …בית הכנסת הגדול האורתודוכסי, היה במקום כזה שהנאצים לא רצו או לא יכלו לשרוף אותו… אבל לא הייתה לי משפחה בכלל כבר, חוץ מאמא… אמא הייתה היחידה מהמשפחה שעוד נשארה בברלין מלבדי, והרב של בית הכנסת קיבל על עצמו ללמד אותי… את הפרשה. אני קראתי את כל הפרשה וההפטרה…
איזו פרשה הייתה לך?
פרשת בלק, וזה היה דבר נדיר, באותה תקופה היה בודאי נדיר, שילד היה בכלל בר מצווה בבית כנסת בברלין, ועל אחת כמה וכמה ילד שקרא את כל הפרשה וההפטרה במצב כזה כמו שהיה אז, וזאת הייתה ליהודים בבית הכנסת חוויה גדולה, וגם התרגשות. אני, זכור לי, שהרב שדרש בבית הכנסת אחרי הבר מצווה, בירך אותי, התבטא שם, שהבר מצווה שלי היא “שטרנכן”, כלומר, כוכב קטן באפלה הגדולה, כן, בזה הוא הביע [כי] הדבר כמעט נדיר בחושך הגדול הזה, שעוד ילד הוא בר מצווה, וקורא את כל הפרשה, וכל הכבוד על זה.
תפילין קיבלת?
כן, כן, הרב דאג לזה שאקבל תפילין, כי אני התפללתי כל יום כמובן, בבית, הבית היה כמובן דתי, וזה היה מובן מאליו. אבל עוד מה שקשור לבר מצווה, זה כמובן היה מבחינתי יום מאוד קשה, אני באותה שבת ישבתי לבד, כי רק אמא הייתה, והיא כמובן ישבה בעזרת הנשים, ולא אף קרוב, וגם חברים בעצם לא היו, כי כל החברים שלנו, הגברים פשוט לא היו בבית, הם כולם גורשו למחנות הריכוז מהחוג שלנו, מיהודי המזרח, כך למעשה אני ישבתי לבד לגמרי על הספסל בבית הכנסת, וחיכיתי לתור שלי, לתפקיד שקשור לבר מצווה. דבר יחידי שבאותם ימים אמא יכלה לעשות, היא אפתה כמה עוגות, והיה קידוש קטן מיד אחרי התפילה בשביל המתפללים שהיו באותה השבת בבית הכנסת. כלומר זה היה בר מצווה מאוד מאוד עצוב, בעיקר כשזכרתי את בר המצווה של אחי הגדול, שהוא היה בר מצווה בשנת 33, והחגיגה הגדולה שהייתה לו בבר מצווה. זה היה הבר מצווה שלי ב- 1940, בסתיו…
(מתוך עדותו של וילדשטיין יצחק, חטיבה 03, תיק 11878, ארכיון העדויות יד ושם)